עוד שחיתות של בית המשפט
פרשת "כנופיית מע"צ"[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1978 התפרסם דבר מעצרם של קבוצת צעירים שכונתה כנופיית מע"ץ, לה ייחסה המשטרה שורה של מקרי הצתה שאירעו בישראל בשנים 1974-1978[1]. באוקטובר 1978 הוגשו כתבי אישום נגד שבעה חברי "כנופיית מע"צ" – גדעון הררי, יעקב בלדוט, יוסף רחימי, אורי גולברי, פנחס אמזלג, חיים בויום ועוזיאל ערמי, על שורה של עברות חמורות, שכללו שורה של הצתות (בניין עיתון הארץ, בית מרס, מפעל קרגל[2]) וכן תכנון מעשי רצח של שופטים ושל שוטרים. כתבי האישום התבססו על עד מדינה, משה מאיר, שריצה באותה עת עונש מאסר על עבירות אחרות[3], והודאות של שישה מהנאשמים. הנאשמים טענו שההודאות שיקריות והוצאו מהם בעינויים[4]. ב-12 באוקטובר 1978 נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם[5].

פרשת מעצרם וההליכים המשפטיים, סוקרו בהרחבה בכל כלי התקשורת, שכן, על פי חוקרי המשטרה, מדובר היה בקבוצת אנרכיסטים מאורגנת היטב עם הירארכיה ומטרות מוגדרות ששמה לה למטרה לזרוע הרס בציבור, ואף הושמעו רמזים על הקשרים פוליטיים[6].

כבר במהלך המשפט, טענו הנאשמים כי עונו וכי ההודאות הוצאו מהם בכוח ובעינויים[7]. נגדם עמדה צמרת משטרת ישראל, ובראשם סנדו מזור (לימים סגן המפכ"ל), פקד (לימים ניצב) יעקב רז ואחרים, וכן סגנית פרקליטת מחוז תל אביב, פנינה דבורין, שהכחישו מכל וכל את העינויים. לאחר משפט ארוך ומתוקשר, במהלכו הוחזקו במעצר עד תום ההליכים[8], הורשעו חמישה מהנאשמים, ואחד, עוזיאל ערמי, זוכה מחמת הספק. השופטים, בנימין כהן, משה טלגם ואליהו וינוגרד קבעו שעדות עד המדינה, משה מאיר, הייתה חסרת ערך והם הרשיעו את הנאשמים על סמך הודאותיהם במשטרה, בסיוע העובדה שנאשמים ידעו על ההצתות. השופטים גם קבעו שהנאשמים בדו מדמיונם את הטענות על התעללויות והכאות שלא היו ולא נבראו וחלקו שבחים למשטרה על החקירה המוצלחת[9]. הנאשמים נדונו לעונשי מאסר שנעו בין שלוש שנים לעשר שנים, בהתאם למספר ההצתות בהם הורשעו. פנחס אמזלג נידון לשנת מאסר על תנאי בהתאם להסדר טיעון בו הודה בניסיון לגנוב דלק[10]. הם ריצו בפועל עונשים שנעו בין שנתיים לבין חמש שנים.

פתיחת התיק מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע עשרה שנים לאחר חקירתם, לאחר שהארבעה סיימו לרצות את עונשי המאסר שהוטלו עליהם, הודה שי שמחי, קצין משטרה שהיה מעורב בחקירה, בתוכנית יומן השבוע, כי העדויות נגבו מהנאשמים תוך שימוש באלימות קשה ובהשפלות, וכי עדויותיהם זויפו. בעקבות זאת, זומן שמחי לחקירה במח"ש והודה במעשים, סיפר שלמד את שיטות הפעולה מהשב"כ וטען שמי שהיה הרוח החיה מאחורי המכות וזיוף ההודאות היה דני מרוז. בעקבות זאת, בשל אי מציאת תיקי החקירה המשטרתיים ושתיקת יעקב רז בחקירה במח"ש, במרץ 1998 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כי הוא תומך בקיום משפט חוזר למורשעים ועמדתו נתקבלה על ידי השופט שלמה לוין שהורה ב-5 באפריל 1998 על קיום משפט חוזר[11].

בהמשך הוגש כתב אישום מתוקן אך הפרקליטות החליטה לחזור מכתב האישום המתוקן ולא לנהל משפט חוזר לאור הזמן הרב שחלף.[12][13] בשנת 1998 ביטל בית המשפט המחוזי בתל אביב את הרשעתם, והארבעה זוכו מכל חשד[14]. היה זה הליך נדיר, בו הפרקליטות הסכימה לזיכוי נאשמים שהורשעו ושריצו שנים רבות של מאסר, לאחר שנמצאו ראיות חדשות.

לאחר שחזרה בה הפרקליטות מההרשעה, ב-15 בפברואר 2000 נפסקו פיצויים לטובת הנאשמים בסך של כ-3 מיליון שקלים[15]. לאחר פסיקה זו, התקיים ב-21 בפברואר דיון בועדת החוקה, חוק ומשפט בו מספר חברי כנסת דרשו להשעות את סגן המפכ"ל סנדו מזור (בזמן הפרשה ראש מדור תשאול והקצין האחראי על החקירה) ואת ניצב יעקב רז (ראש אחד מצוותי החקירה) עקב מעורבותם בפרשה. בהתייעצות עם הפרקליטות נמצא שעל המעשים חלה התיישנות ולכן לא ניתן לנקוט כלפי החוקרים בהליכים פליליים ובשל היעדר ראיות מספקות לא ניתן לפתוח בהליכים מנהליים.[16]

אחרי קבלת הפיצוי, תבעו הארבעה את המדינה בהליך אזרחי. המדינה טענה כי הארבעה כבר ניצלו את זכאותם לפיצוי, אך בית המשפט לא קיבל את טענתה, ובשנת 2005 פסק להם בית המשפט פיצויים נוספים בסך של כ-12 מיליון שקלים. לפני מותו, הרשם עדי אזר נעתר לבקשת הנאשמים לחשוף מסמכים חסויים אשר לפי פרקליטיהם, כללו התייחסות להוראה מגבוה להפעלת אלימות בחקירות. ההסדר הסופי שטופל על ידי השופט שמואל ברוך, הותנה על ידי המדינה בוויתור הנאשמים על חשיפת המסמכים.[17]

בשנת 2006 פרסם יגאל אנקורי, קצין מודיעין במשטרה שהיה ממונה על החקירה הסמויה בפרשה, ספר בו טען שהנאשמים אכן בצעו את המיוחס להם והצר על כך שבגלל שוטרים שהכו את הנאשמים הם לבסוף זוכו. שלושה מהנאשמים שזוכו תבעו אותו בתביעת דיבה וקבלו פיצויים של 90,000 ש"ח[18].

בשנת 2009 שודר בתוכנית סיפור אמיתי בערוץ 1 הסרט "הכנופיה שלא הייתה" והועלתה בו סברה לפיה פרשת הכנופיה החלה לפני הבחירות לכנסת התשיעית ונוצלה בניסיון לקשור את ההצתות למנחם בגין ושמואל תמיר.[19][20][21]

ראו גם